וכשאת מסתכלת אל תוך עיני אני מבין איפה חולשתי.
וכשאת באה קרוב אלי,יותר מידי נושמת אותי אלייך.
אני עומד ומנגן לך וכותב גם שיר,
שיר שמזכיר כמה את יפה, כמה את טובה.
את מחייכת אליי, את פוסעת אליי,
בין השבילים, בין כל הפרחים,
את יושבת איתי, אוהבת אותי, מחבקת חזק שלא אברח.
את מחפשת בתוך ליבי, איפה אהבתי, איפה כל אושרי.
כבר הרבה זמן את מודאגת, כי השתלט עליי העצב.
ואת יפה ואת טובה את באה אליי בצורה דיי שונה,
את מפזרת עליי עלים של שמחה,
אוי כמה את טובה, כמה את יפה.
ולפעמים אני תוהה למה את איתי, ל מה את שלי,
כל אושרך נמצא איתי, כך את אומרת לי,
את לוחשת לי, שאת אוהבת אותי..
ואני בחור פשוט לא יודע לאן לפסוע השבילים מבלבלים,
איפה שביל החיים, את עוטפת אותי, כמו ילד קטן אני,
לא רוצה ללכת לבד, את רואה כמה פחד יש בי לאבד אותך.
לאבד אותך ואת עצמי.
וכמה עוד אפשר, כמה עוד אפשר העולם אכזר,
חיים מנוגדים, לפעמים האושר בא בשקט, לפעמים העצב בא בזעם,
ואת שוכבת איתי באותה המיטה וקוראת אותי,
את מסתכלת עליי, בפרצוף מוכר לא מוכר, שמזכיר לי את העבר.
את העבר שלי ושל עצמי.
ו תפסיקי לשאול אותי, אם אני אוהב אותך, כי הפחד לאבד אותך, גדול מהפחד לחיות.
ואני לא מסוגל לראות,איך את עוזבת, כבר יומיים את לא מדברת,
שותקת, הולכת וחוזרת, חוזרת אליי.
כאילו אני לא קיים, את לוקחת אוויר ומכסה את הפנים, לא רוצה להסתכל בי,
את שואלת אם בשבילי את קיימת אך התשובה אינה ברורה,
כי אני אדם בלי קו מחשבה.
והחיים את דעתי מסיחים
כי את יודעת כמה קשה להתמודד עם אנשים לא מוכרים,
לא ידועים, את פוחדת שאומר משהו רע אבל כאן השיר מתחיל מהתחלה.
אבל לרוב אני שוכח מה זה לאהוב.
וכשאת מסתכלת אל תוך עיני אני מבין איפה חולשתי.
וכשאת באה קרוב אלי,יותר מידי נושמת אותי אלייך.
אני עומד ומנגן לך וכותב גם שיר,
שיר שמזכיר כמה את יפה, כמה את טובה.
את מחייכת אליי, את פוסעת אליי,
בין השבילים, בין כל הפרחים,
את יושבת איתי, אוהבת אותי, מחבקת חזק שלא אברח.
את מחפשת בתוך ליבי, איפה אהבתי, איפה כל אושרי.
כבר הרבה זמן את מודאגת, כי השתלט עליי העצב.
ואת יפה ואת טובה את באה אליי בצורה דיי שונה,
את מפזרת עליי עלים של שמחה,
אוי כמה את טובה, כמה את יפה.
ולפעמים אני תוהה למה את איתי, ל מה את שלי,
כל אושרך נמצא איתי, כך את אומרת לי,
את לוחשת לי, שאת אוהבת אותי..
ואני בחור פשוט לא יודע לאן לפסוע השבילים מבלבלים,
איפה שביל החיים, את עוטפת אותי, כמו ילד קטן אני,
לא רוצה ללכת לבד, את רואה כמה פחד יש בי לאבד אותך.
לאבד אותך ואת עצמי.
וכמה עוד אפשר, כמה עוד אפשר העולם אכזר,
חיים מנוגדים, לפעמים האושר בא בשקט, לפעמים העצב בא בזעם,
ואת שוכבת איתי באותה המיטה וקוראת אותי,
את מסתכלת עליי, בפרצוף מוכר לא מוכר, שמזכיר לי את העבר.
את העבר שלי ושל עצמי.
ו תפסיקי לשאול אותי, אם אני אוהב אותך, כי הפחד לאבד אותך, גדול מהפחד לחיות.
ואני לא מסוגל לראות,איך את עוזבת, כבר יומיים את לא מדברת,
שותקת, הולכת וחוזרת, חוזרת אליי.
כאילו אני לא קיים, את לוקחת אוויר ומכסה את הפנים, לא רוצה להסתכל בי,
את שואלת אם בשבילי את קיימת אך התשובה אינה ברורה,
כי אני אדם בלי קו מחשבה.
והחיים את דעתי מסיחים
כי את יודעת כמה קשה להתמודד עם אנשים לא מוכרים,
לא ידועים, את פוחדת שאומר משהו רע אבל כאן השיר מתחיל מהתחלה.