השתיקה שלך צורמת באוזניי, אתה צועק בלי לדבר.
השקט חודר לעצמות, מטלטל בי, הוא מכה בי.
והחושך לא איחר לבוא, סוגר על שנינו, והדממה שוררת בחדר.
רק הקריין בחדשות נשמע, וממהר להודיע שעוד אדם נהרג באיזו תאונה.
הצרות באות, בשורה אחר בשורה, אני הולכת, עוזבת אותך.
כמה טוב יהיה בי אחרי שאלך.
כמה טוב יהיה בי כשכבר לא אזדקק למגע שלך.
נוסעת רחוק ממך.
ואל תחפש אותי כשאפליג אל החלומות שלי.
לא אל תבוא אליי כשאגיע אל פסגת השאיפות שלי.
שורה אחר שורה כותבת לך,
הדמעות מטפטפות על הדיו שנשטף איתן על הדף.
המילים נמחקות, נמרחות להן יוצרות דמויות.
ואל תספר לי על הימים האחרונים, כמו שקשה לך.
אני סוחבת איתי פצעים, שלא קיבלו צורה, בלבי.
אל תאמר לי 'את היא כל שאהבה נפשי'
אני רצה אחרי הדאגות שלי, לא נשארת בכאב.
שמפתח ביתך לצאת הוא מסרב.
סוגרת את הכפתורים של המעיל זה שקנינו בטיול לפני כמה שנים.
פותחת את המטרייה, הגשם מטפטף על חלונך.
טורקת את הדלת, ומאחורי נשארו כל מכאוביי
והסיפור שלי איתי, כל יום נושאת אותו על גבי.
אל תבכה, אל תצרח, אל תחפש להודות בטעויות,
הרי הסליחה שלך שווה בדיוק כמו כל האחרות.
אל תחפש אותי, כי אני אינני עוד אני./
;){kind=link}