היית עומדת על צוק ומשתדלת להינצב בקצה שלו.
אחיזת עינייך בהרים, היית שקועה בנוף שהציע לך את כל כולו, הטבע שעליו אהבת להסתכל.
השמיים כחולים, עננים לבנים שטים,היית עושה מהם צורות, ובונה לך דמויות.
התיישבת, ומיששת את החול החם של המדבר.
היית אוהבת להשאיר את הרגליים מחוץ לתחום המותר.
אהבת את השקט, ואת מנגינת הרוח. תמיד
ברחת לשם כשהיה קצת רע.
המקום שמזמין אותך אליו בכל זמן.
שגורם לך לשכוח מכל הצרות.
שפותח לך את ידיו ומקבל אותך באהבה.
היית אוהבת להביט בציפורים שחלפו הלוך ושוב על פנייך.
נשכבת לך על הסלע, והבטת מעלה, על הכוכבים,
אחרי שירדה השמש ולקחה איתה את השמיים התכולים.
אהבת לספור אותם ולמיין אותם מהזוהרים ביותר לפחות.
היית הופכת אותם לחברים, ומספרת להם על החיים,
על הקושי והטוב, על החיוך וגם על איזה רגע עצוב.
לקחת אבנים וחילקת לגדלים,
היית עושה לך מדורה עם כמה זרדים וענפים.
התחממת אל מול האש שנראתה כל כך יפה באותו הלילה,
הצבעים, החום, הרגשת מוגנת ובטוחה.
וכשכבתה, ניקית מעלייך את החול, ושבת אל ביתך.
את משאירה לעצמך את המקום שאליו את בורחת.
מספרת שטיילת על הים, או שהיית אצל איזו חברה,
רק כדי שלא יחשבו שאת קצת משוגעת, וידעו שהלבד טוב איתך.
;){kind=link}